פסק-דין בתיק ע"פ 33573-05-12

המערער (המשיב) הורשע לאחר שמיעת ראיות בת"פ 21520-09-11 (בימ"ש השלום רחובות) בעבירות של התפרצות לדירה וגניבת תכשיטים מתוכה נושא האישום הראשון, ובהסגת גבול נושא האישום השני, ונידון לתקופת מאסר כוללת של 14 חודש לרבות הפעלה בחופף של שני עונשי מאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו ול- 10 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר-הדין.

המערער מבקש לזכותו מהעבירות בהן הורשע והמשיבה עותרת להפעיל במצטבר את שני עונשי המאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגד המערער והופעלו בחופף.

המערער טוען בהודעת הערעור שהגיש בעצמו ובא כוחו טוען בפנינו כי שגה בימ"ש קמא כאשר הסתמך על הלכת החזקה התכופה בכל הקשור לתכשיטים שנתפסו אצל המערער זמן קצר יחסית לאחר ביצוע הפריצה והגניבה נושא האישום הראשון, שכן בשל מחדלי חקירה של המשטרה אשר לא לקחה טביעות אצבע או טביעות נעל מהדירה שנפרצה נפגעה הגנתו של המערער.

לטענת ב"כ המערער, אין בעובדה שהמערער נתפס זמן קצר לאחר הפריצה והגניבה נושא האישום הראשון בתוך חצר בית נושא האישום השני כדי להוכיח את אשמתו נושא האישום הראשון, שכן המקומות מרוחקים זה מזה וטענת המערער כי בא לשתות מים בחצר הבית נושא האישום השני לא נסתרה אלא נתמכה בדבריה של בעלת החצר נושא האישום השני.

כמו כן טוען ב"כ המערער כי גרסת המערער לפיה קנה את התכשיטים מאדם בתחנת הדלק נתמכה בעדותו של עד ההגנה אשר ראה חילופי דברים בין המערער לבין אדם אחר, בעל חזות אתיופית, בתוך תחנת הדלק.

עיון בהכרעת הדין של ביהמ"ש קמא מעלה כי עיקרה אכן מושתתת על הלכת החזקה התכופה לפיה יש בעובדה שתכשיטים שזוהו בוודאות על ידי בעלת הדירה שנפרצה כשייכים לה נתפסו בחזקתו של המערער זמן קצר יחסית לאחר ביצוע הפריצה והגניבה.

אמנם, המשטרה לא בדקה כיצד נכנס הפורץ לדירה ולא לקחה טביעות אצבע או טביעות נעל מתוכה, אך אין במחדל זה כדי לגרום לזיכויו של המערער לאור סמיכות הזמנים וההסברים הסותרים בכל הקשור למציאת התכשיטים הגנובים בחזקתו של המערער.

בעניין זה אמר המערער בהודעה שמסר בתאריך 10.9.11, שבה יוחסו לו הפריצה והגניבה נושא האישום הראשון כי מדובר בעגילים של בתו שקנה ביום 30.8.11 מאדם שמוכר זהב שאת שמו הוא לא זוכר. כאשר נשאל איפה בדיוק קנה את העגילים הוא סירב לענות על השאלה ולאחר שהחוקר הפציר בו הוא שינה את גרסתו ואמר שהזהב הוא מסבתו שנפטרה.

כאשר נשאל מדוע הוא מסתובב עם עגילים ששייכים לבתו ענה שהוריד לה אותם וכשהוצג בפניו שמדובר בשני זוגות עגילים ובשתי טבעות אמר המערער כי מדובר בשלושה זוגות עגילים והטבעות אינן אלא עגילים קטנים.

בעדותו בבית המשפט שינה המערער את גרסתו באשר למקור התכשיטים תכלית השינוי וטען כי קנה אותם באותו יום תמורת 200 ש"ח מאדם בתחנת הדלק.

כאשר התבקש להסביר את הסיבה לכבישת גרסתו זו אמר המערער שניסה לומר את הדברים לחוקר אך הדבר לא עזר לו שכן לא מאמינים לו במשטרה ולא נתנו לו אפשרות להעלות את הגרסה הכבושה בחקירתו במשטרה.

הסבר זה לא הועלה בפני השוטר שגבה את הודעתו של המערער ומשכך קבע בימ"ש קמא, בצדק, כי מדובר בגרסה כבושה שחלה עליה ההלכה כי אין ליתן בה אמון.

אמנם, גרסת המערער באשר לקניית התכשיטים באותו יום מאדם בתחנת הדלק נתמכת לכאורה בעדותו של עד ההגנה כפי שהובאה בסעיף 9 להכרעת הדין של בימ"ש קמא, אך כאשר מדובר בגרסה כבושה התמיכה צריכה להיות משמעותית ואין בעדות עד ההגנה כדי להיות תמיכה כזו שכן הוא לא ראה חילופי כסף בתכשיטים בין המערער לבין האדם האחר.

לאור כל האמור לעיל, הרשעת המערער בכל הקשור לפריצה לדירה ולגניבת התכשיטים נושא האישום הראשון בדין יסודה.

כך גם הרשעת המערער בהסגת הגבול לחצר הבית שבו נתפס על ידי בעלת החצר כאשר הוא טוען שבא לשתות מים מאחר והוא משתמש בסבוטקס, מבוססת על אמון שנתן בימ"ש קמא בדברי בעלת החצר, בעלה וגיסתה, ועל חוסר אמון שנתן בימ"ש קמא בדברי המערער בכלל, לרבות באשר לסיבה בגללה נכנס המערער לאותה חצר.

לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור של המערער בע"פ 33573-05-12.

המשיבה מבקשת בע"פ 13956-05-12 להפעיל את שני עונשי המאסר על תנאי לתקופות של 10 חודשים ו- 6 חודשים שהופעלו על ידי בימ"ש קמא בחופף לעונש מאסר בפועל של 14 חודש במצטבר לעונש המאסר בפועל, לאור עברו הפלילי של המערער, העובדה שביצע את העבירות כאשר שני עונשי מאסר על תנאי תלויים ועומדים נגדו, והיותו פגע רע בכל הקשור לפגיעתו ברכושו ובבטחונו של הזולת.

לטענת המשיבה, לא הובאו בגזר הדין של בימ"ש קמא נסיבות חריגות המצדיקות הפעלה בחופף של שני עונשי המאסר הנ"ל ועל פי הדין והפסיקה מן הראוי להטיל אותם במצטבר לעונש המאסר בפועל ולא בחופף לו.

ב"כ המערער טוען כי גם אם בימ"ש קמא לא נימק בנסיבות חריגות את חפיפת המאסרים על תנאי, הרי הוא שמע את הראיות, התרשם מהמערער ואין מקום להחמיר בעונשו של המערער שכן עונש מאסר בפועל בגין העבירות נושא גזר-הדין הוא עונש חמור.